בשל קטטה ביני לבין אדם אחר, נתבעתי על ידו בעד נזקי גופו עקב אותה קטטה. האם מתקיימת חבותי לפצותו ללא כל עוררין?
עודכן לאחרונה ב: יום רביעי 07 דצמבר 2011ביטון יוסי, עו''ד
קטטות בין ניצים הינן למצער דבר שבשגרה בחיינו. בי אם הדבר בכוונת מכוון מצידו של האחד כלפי שני, או בין מתוך היקלעות לסיטואציה בה הרמת ידיים הינה תוצאה של חמת זעם או מתוך הגנה עצמית בין אם על גופו של אדם או זולתו או בין אם כצורך להגנה על רכושו. וככל שכך ועד שלא יימצא אחרת, המדובר בעבירה פלילית עפ"י חוק העונשין ובעוולה ברת פיצוי נזיקית עפ"י פקודת הנזיקין.
ובאשר לענייננו נדון, בעוולה הנזיקית. כך היא הגדרת עוולת התקיפה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין:
תקיפה
23.
(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.
(ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק. (הדגשות אינן במקור, י.ב.)
הינה כי כן, עוולת התקיפה הינה עבירה רחבת היקף ובעלת השלכות ישומיות למגוון של תחומים, כך במקרה של תקיפה לשמה, קטטה, פעילות ברת כח שהסכמתה לא נתקבלה (כדוגמת טיפול רפואי שלא בהסכמה מדעת) או שזו הושגה בתרמית ואף נשיאה בחבות אך מתוך ניסיון או איום לבדו לשימוש בכח כנגד גופו של אדם.
באופן פשטני יובהר כי, עוולת התקיפה כאמור, נדרשת כי תיעשה במתכוון ע"י מבצעה, ואין כל הנדרש כי בסופה של זו אף ייגרם לנתקף נזק.
יסודות הכוונה כמכוננים בתוך עוולת התקיפה לא יידונו כאן, אך נסכם בתמצית כי כוונה טומנת בחובה רצון לבצע את המעשה, כמו גם כושר או יכולת הכרעה לבחור בין התנהגויות חלופיות. לפיכך, יש להוכיח כי בשעת מעשה היה המזיק מחונן בחופש הרצון (Freedom of the will), היינו-רצון וכושר לבחור אם לפעול בדרך מסויימת, אם לאו.
יחד עם זאת, לעוולת התקיפה מתקיימות הגנות הייחודיות לה וזאת כהרחבה מזו שהוקנתה לנאשם בפלילים בעבירת התקיפה\חבלה (דוגמות ס' 333, 378) עפ"י סעיף 34י לחוק העונשין, הקובעת בלשונה:
הגנה עצמית - עפ"י חוק העונשין, תשל"ז-1977
34י. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.
כאמור, בפקודת הנזיקין למול חוק העונשין, הורחבה יריעת ההגנה היכולה ותוענק לנתבע בעוולת התקיפה בזו הלשון:
הגנה מיוחדת – עפ"י פקודת הנזיקין
24. בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם –
(1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;
(2) השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא כדין למקרקעין, או כדי להרחיקו מהם אחרי שנכנס אליהם, או שהה בהם, שלא כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם; ואולם אם נכנס התובע, או ניסה להיכנס, למקרקעין שלא בכוח, תנאי להגנה הוא שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא להיכנס לשם, או לצאת משם אחרי שנכנס, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום;
(3) השתמש במידה סבירה של כוח כדי להגן על החזקתו במיטלטלין שהוא זכאי להחזיק בהם, או כדי להשיבם מידי התובע שלקח אותם ממנו, או עיכב אותם בידו, שלא כדין; ואולם אם לקח התובע או ניסה לקחת, את המיטלטלין שלא בכוח, תנאי הוא להגנה שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא לקחת אותם, או להחזירם לו לאחר שלקחם, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום;
(4) עשה את מעשהו תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם;
(5) התובע לא היה שפוי בדעתו או היה לקוי בשכלו או בגופו, והכוח שהשתמש בו הנתבע היה, או נראה שהיה, במידת הנחיצות הסבירה להגנת התובע עצמו או להגנת אנשים אחרים, והשימוש בו היה בתום לב ובלי זדון;
(6) הנתבע והתובע היו שניהם חיילים בצבא-ההגנה לישראל, והנתבע פעל מכוח דין החל על הצבא ולפי אותו דין;
(7) (נמחקה);
(8) עשה בתום לב מעשה שהיה לו יסוד להניח שהוא לטובת התובע, אלא שלפני שעשהו לא היה בידו לקבל את הסכמת התובע, מפני שבנסיבות ההן לא היה בידי התובע לציין את הסכמתו או שהאדם הממונה עליו כדין לא היה בידו להסכים מטעמו, ולנתבע היה יסוד להניח כי טובת התובע מחייבת שלא לדחות את המעשה.
כך אם כן, לנתבע בעוולת התקיפה עומדות ההגנות הייחודיות הקבועות בסעיף 24 לפקודה ובכללם מעשה מתוך הגנה עצמית על פגיעה בגופו של ועצמו או של זולתו, בחירותו או ברכושו. כך הוא המצב באשר להגנה על מקרקעיו או מטליטליו.
זאת כאמור יודגש, כי מעשהו של הנתבע ייבחן עפ"י אמת המידה של החלופות היכולות ועומדות לנתבע בטרם עשה את מעשה התקיפה. כך למשל דרישת ההתראה המוקדמת ונשנית כלפי הנתקף או בחינת סבירות ביצוע המעשה למול אי ביצועו – דוגמת המלטות ממקום הקטטה או אזעקת גורמים מסייעים בטרם מעשה וכיוב'.
למעלה מהצורך אך לשם סגירת מעגל, נציין את דברו של ביהמ"ש במקרה של התגוננות שגרמה לנזק ובדיעבד נסתברה ההתגוננות כמוטעית, שזו יכולה ותעמוד לצד הנתבע בנסיבות מסויימות.
"כשההתגוננות המוטעית היא מפניו של אדם שלכל הפחות נמצא בנסיבות מחשידות בחצריו של המתגונן במשך דקות ארוכות, שנמלט ממנה תוך התעלמות מקריאותיו ושבתנועותיו, גם אם בלא שהתכוון לכך, הביא את המתגונן לסבור באופן סביר כי הוא מצוי בסיכון חיים, נדמה כי אין מקום למנוע מן המתגונן הגנה חרף טעותו". (ע"א 11172/05 זיו אלון נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון).
סיכום דבר
באופן כללי ופשטני ביותר, שכן, כל בחינת הגנה נדרשת שתעמוד לצד הנסיבות הפרטניות לכל מקרה נאמר כי, אדם שלמצער נקלע לקטטה מיוזמתו או לדידו כנגרר בתוך מצב בלתי נמנע, חבותו לפיצוי ניזוק באותה קטטה עשוייה ומתקיימת, אלא באם יימצאו מי מאלו ההגנות הקבועות בפקודה כאלו העומדות לצידו בנסיבות העניין. ובכלל תמציתם יימנו:
- מעשה התקיפה לכאורה בוצע מתוך הגנה עצמית – לנתבע עצמו, או לזולתו, או לרכושו (מקרקעין ומטלטלין).
- ואף ככל שכך, לא נעשה הדבר מתוך ברירת אחרת בנסיבות המקרה נשוא התקיפה (לכאורה).
- יחד עם זאת, רקע להגנה כאמור, כי פעל הנתבע ככל שהיה אל ידו בנסיבות המקרה, להתראה בפני הניזוק בטרם עשה את המעשה.
- הגנה נוספת הממעטת לקבל הכרתה בפסיקה אך נציינה, הינה, הגנת ההסתכנות מרצון בצד התובע הניזוק – כי ידע הניזוק על אודות מצב הדברים יוצרי הסיכון, חשף את עצמו הניזוק למצב הדברים כאמור וכי חשיפה זו הייתה מתוך בחירה חופשית להסתכן בכל זאת.
|
